ביטחון תזונתי ב-2026: לא סומכים על אחרים כדי לאכול

במשך העשורים האחרונים, המודל הכלכלי העולמי נשען על הנחה אחת פשוטה ומפתה: המרחק בין שדות החיטה של אוקראינה לצלחת של משפחה בחיפה או בסינגפור הוא רק עניין של לוגיסטיקה יעילה. חיינו בעידן ה"סופרמרקט הגלובלי", שבו היעילות הייתה חזות הכל והמחיר הזול ביותר ניצח. אלא שהשנים האחרונות, עם מגפות, סגרי נמלים וסכסוכים אלימים, קרעו את המסכה מעל המודל הזה וחשפו את הפגיעות העמוקה שלו.

היום, ממשלות מבינות שמה שנחשב ל"יעילות" הפך ל"סיכון אסטרטגי". הביטחון התזונתי, שנתפס פעם כנושא לחקלאים בלבד, הפך לחלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הלאומי.

הדוגמה המובהקת ביותר לטלטלה הזו היא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. שתי המדינות הללו, המכונות "אסם התבואה של העולם", סיפקו חלק עצום מהחיטה, השמן והדשנים הגלובליים. ברגע שהנמלים נחסמו והשדות הפכו לשדות קרב, מדינות שלמות מצאו את עצמן במשבר משמעותי ובחוסר ביטחון תזונתי. זה היה הרגע שבו נפל האסימון: התלות בייבוא היא לא רק עניין כלכלי, היא חור בביטחון הלאומי.

בכנס DLD שנערך לאחרונה במינכן, הציג גיל הורסקי, מומחה בינלאומי לחדשנות והשקעות בתעשיית המזון, תובנות מעניינות על המגמה הזו. הוא ציין כי אנחנו עדים לשינוי כיוון דרמטי: מעבר מגלובליזציה בתחום המזון ללוקליזציה. הקונספט שבו ניתן לשבת בנקודה אחת ולהזמין מזון מכל קצה אחר בעולם נסדק מול שינויים גיאופוליטיים ומשברי אקלים שאינם מאפשרים עוד להסתמך על אחרים.

עבור ישראל, המעבר ללוקליזציה אינו בחירה אידיאולוגית, אלא הכרח קיומי. המתיחות הביטחונית המתמדת וחוסר היציבות האזורי הופכים את נתיבי האספקה הימיים והאוויריים לפגיעים. אם בעבר הדיון על חקלאות ישראלית התמקד ב"ציונות" או ב"נוסטלגיה", היום הדיון הוא על ריבונות.

היכולת להאכיל את האוכלוסייה באופן עצמאי, ללא תלות ברצונן הטוב של מדינות זרות או ביציבותם של נתיבי שיט, היא מרכיב קריטי בחוסן הלאומי. זה דורש השקעה בטכנולוגיות פודטק שיאפשרו גידול מזון בתנאים קשים, בתוך ערים או במעבדות, כדי לצמצם את החשיפה לשיבושים חיצוניים.

סינגפור היא אולי הדוגמה הקיצונית והמרשימה ביותר ליישום המדיניות הזו. כמדינת אי עם משאבי קרקע אפסיים כמעט, היא הסתמכה היסטורית על ייבוא של 90% מהמזון שלה. לפני כעשור, הממשלה שם הבינה שהתלות הזו מסוכנת והשיקה את תוכנית "30by30": היעד הוא לייצר 30% מהצרכים התזונתיים של המדינה באופן מקומי עד שנת 2030.

הם עושים זאת באמצעות:

• חקלאות ורטיקלית: ניצול גגות ובניינים לגידול ירקות.
• חלבונים אלטרנטיביים: פיתוח בשר מתורבת ודגים במעבדות.
• כלכלה מעגלית: שימוש חוזר במים ובפסולת לצורכי חקלאות.

החזרה ללוקליזציה אינה פשוטה. כפי שהסביר הורסקי בדבריו, מדובר באתגר אדיר, במיוחד במקומות שבהם הייצור המקומי יקר משמעותית מהייבוא. הממשלות יצטרכו למצוא את האיזון העדין בין תמיכה בחקלאים מקומיים, סבסוד טכנולוגיות חדשות ושמירה על עלויות מחיה סבירות.

עם זאת, המסר ברור: עידן ההסתמכות העיוורת על השוק הגלובלי הסתיים. הממשלות שישכילו להשקיע בתשתיות מזון עצמאיות היום, הן אלו שיבטיחו את יציבותן מחר.